גואה - שקיעות אדומות
התחלנו את המסע מסרי לנקה לגואה. בגדול היו לנו שתי טיסות קצרות, אחת מסרי לנקה להודו, ואחת נוספת בתוך הודו. היה לנו קונקשיין קצר בין הטיסות, וממש במקרה גילינו שלמרות שזה קונקשן והמזוודות מסומנות להגיע לגואה, בכל זאת צריך לאסוף מזוודות, לעבור בהגירה, לעבור טרמינל ולעשות צ'ק אין חדש. רק בקושי הספקנו להגיע לטיסת ההמשך.
הטיסה בתוך הודו גם הייתה חוויה, קיבלנו רכבת הרים בחינם. אחת הטיסות המפחידות, לא ברור אם אלה היו מלא כיסי אוויר או משהו אחר, אבל החוויה הייתה מטלטלת תרתי משמע. המטוס נזרק מצד לצד ואנשים צורחים במטוס. הילדים שלנו מרגישים שהם במתקן בלונה פארק וצוחקים אבל באמת לא יודעים אם לצחוק או לבכות. אנחנו מעמידים פנים שהכל סבבה, מחייכים שלא קורה כלום, אבל תכל'ס זה היה ממש לא נורמלי.
בסוף המטוס נחת בשלום, אף אחד לא מחה כפיים ואף אחד לא שר הבאנו שלום עליכם. אנחנו ממש אבל ממש שמחנו לנחות ולהצמד לקרקע בשלושת החודשים הקרובים.
גואה היא הזדמנות ממש לחוות חיים במקום אחר, לא טיול, לא הרפתקאה אלא ממש סוג של חיים אלטרנטיביים.
הגענו לדירה שסגרנו מראש, יום לפני יום כיפור. התארגנו על כמה דברים לדירה, ובמקביל ניסינו להבין לאן הגענו.
הרושם הראשוני (לא בהכרח בסדר חשיבות) אנשים מאוד נחמדים, האוכל טעים, פרות ברחובות, כמויות קקי ברחובות. קפצנו לבדוק את החוף הצמוד, גילנו שהחוף תפוס:
הגענו קצת לפני העונה, אז הרבה מקומות עוד סגורים, חלקם עוד בבניה ויום אחרי יום יש מונסונים, המון גשם בכמויות שבארץ אנחנו לא מכירים, כאילו מישהו שם למעלה הוריד מים בניאגרה והידית נתקעה. אז בימים הראשונים נשארנו ספונים בבית, בין הפסקות חשמל, מנסים להבין למה אנשים באים דווקא לפה? ומה כל כך מיוחד פה? למה גואה כל כך מומלצת בקרב משפחות מטיילות?
ובתוך כל זה אנחנו בשבוע הראשון שלנו בהודו, בבית שהוא חדר אחד. היתרון היה אמור להיות המרפסת וחצר הגדולה, אבל יורד כל כך הרבה גשם שאנחנו יותר בבית מאשר בחוץ. ובכלל אנחנו רואים שמעברים זה מורכב, לכל אחד יש את הקצב שלו להכיל את המדינה החדשה, הציפיות לעומת מה שקורה בימים הראשונים, האוכל, הקצב של המקום, הרצון לקצת זמן לעצמנו.
רצינו לנצל את ההזדמנות בשהיה הארוכה בגואה כדי להכניס את הילדים למסגרות. זה לא היה מתוכנן, אבל הבנים היו צריכים קצת חברה ומסגרת. שמענו על בית ספר יער ישראלי שנפתח (לא ממש ידענו מה זה בית ספר יער), שאלנו את הבנים מה דעתם, והם היו ממש בעניין. לארבלי החלטנו שגם נחפש מסגרת, כי זה יאפשר קצת זמן לעצמנו שאנחנו באמת (!) זקוקים לו. קיבלנו המלצות על גן פה עם ילדים מכל העולם (ולא מעט ישראלים), גננת גרמניה, שמדברת אנגלית, נשואה להודי וגרה כאן כבר כמה שנים. נשמע שונה מכל דבר שהיא חוותה עד היום, אבל ארבלי רוצה ללכת, בשלב הזה לא מוכנה להיות שם בלעדינו, אז חזרנו גם אנחנו לגן.
בואו נדבר רגע על פרות. כן, הן בכל מקום, כן הן יושבות על הכביש וזו בעיה שלך למצוא דרך לעקוף אותן, הקקי שלהם מרפד את הדרכים בשכבות שונות של קושי. יש להן חיים טובים, יותר מהרבה הודים.
הן חמודות ורגועות, רוב הזמן, אבל עוד משהו שאתם אולי לא יודעים, הם לא מחבבים ג'ינג'יות, לפחות לא את זו של המשפחה שלנו. ביותר ממקרה אחד הן היו תוקפניות ודחפו בכוח את אנה כשזו באה להן לא טוב בעיניים.
אגב, אנחנו אוכלים פה הרבה פחות בשר והאמת, באופן מפתיע אנחנו מגלים שזה לא סוף העולם.
אנחנו כבר שבועיים בגואה, גם הזמן מתנהג פה אחרת.
אריאלי חוגג יום הולדת 7, הוא חיכה, ציפה ודיבר על יום ההולדת הזו כבר שנה שלמה, אז היתה הזדמנות מעולה לחגוג לו ברצינות ביום כיף שכלל עוגה סופר טעימה שהכנו למרות שאין תנור, התארגנו על מתנות (תודה לאמזון שעובד כאן מושלם), ארוחה במסעדה שהוא בחר עם קינוח מוגזם בכל קנה מידה. גם המשפחה בארץ שלחו מתנות מאמאזון והוא קיבל אהבה מכל עבר. בבית הספר הוא חגג גם עם חברים... באמת יום הולדת מעולה של המתוק שלנו.
בגלל הבדלי השעות לישראל שכאנחנו היינו בשיא החגיגות בארץ היה עוד בוקר. ככל שהתקדם היום אנחנו מבינים שמשהו ממש רע קורה בארץ. רצף של חדשות הזויות ולא הגיוניות מציף אותנו, מחבלים פרצו את הגדרות לישראל, כבר שעות שהם שם, אין מענה של צה"ל, תושבים חסרי אונים ואף אחד לא בא לעזור.
המשפחה באשדוד רצה למקלטים ובין לבין מתקשרת לאחל מזל טוב לוודא שהוא קיבל את המתנה. המשפחה מירושלים מתקשרת לשיר יום הולדת שמח בזמן שהם הצליחו להתנתק לרגע מאימת הטלוויזיה. זה היה יום של לפני ואחרי, הרבה דברים הולכים להשתנות.
אנחנו ביום השני של המלחמה בארץ, חשים חרדה, לא מצליחים להתנתק מהטלפון, מרגישים שלא מספיק מעודכנים למרות שצורכים כל פיסת חדשות שמתפרסמת גם אם היא לא רשמית, ניסינו לצאת קצת מהבית למקום מבודד עם נחל, אבל הראש והגוף בקושי גדול, אז חזרנו. חזרנו בעיקר כי החרדה מאנשים אחרים תפסה אותנו, הצורך להסתגר ממש גבוה.
אנחנו כמה ימים לתוך המלחמה, הקושי האישי גדול, לא מצליחים להתנתק מהטלפון, יש חרדה, כל דבר קטן שקורה ברחוב מקפיץ, יש נפצים לידינו וזה מבהיל מאוד, מסוק בשמיים, מבהיל. יש לנו את המצוקה שלנו, אבל רק מי שפה יכול להבין כמה אשמה יש שאנחנו לא עם היקרים לנו בארץ.
גילינו שלהודים יש מלא חגים, אנחנו נמצאים באזור עם אנשים מכל הדתות, נוצרים, בודהיסטים ומוסלמים, ולכל דת יש חגים משלה, אז חוגגים הרבה ודרך החגיגה האהובה עליהם זה זיקוקים, לא כאלה שרואים בשמיים, סתם פיצוצים ובומים שמקפיצים אותנו ומזכירים לנו את הארץ.
4300 ק"מ מפרידים בין ישראל לגואה, אנחנו לא חווים את הבהלה שבישראל, אנחנו לא רצים למקלטים, לא שומעים יירוטים ולא צריכים להסביר לילדים למה העולם השתגע. אבל על אף כל המרחק הזה משהו פנימי עמוק הזדעזע, ההנחות היסודיות והבסיסיות של הביטחון האישי שלנו נשברו, ההבנה שמה שהנחנו שבטוח כבר לא בטוח וצריך לחשב מחדש.
בימים הראשונים שאחרי ה7.10 הסתכלנו על כל זר בעיניים בוחנות, לא הרגשנו בטוחים.
ככל שעבר הזמן, המונסונים פסקו, העונה בגואה התקדמה ויותר ויותר משפחות ישראליות הגיעו לגואה. המצב בארץ גרם יותר להתקרב למי שמבין אותך בתקופה כזאת. התחילה להווצר קהילה של משפחות ישראליות בגואה, וזה סוג של נחמה ובטחון. לילדים יש חברים, לנו נוצרו מעגלי נשים/גברים שאפשר לפרוק, להקשיב ולעכל. הרבה רגשות מגוונים וחלקם משותפים עוברים על הישראלים בגואה, חלקם מרגישים חוסר אונים, אחרים אשמה, חלקם שמחים שנחסכה הטראומה מהילדים (מי שהיה בטיול כשזה קרה, כי יש הרבה משפחות שבאו בעקבות האירועים), חלק חושבים אם ישראל בכלל צריכה להשאר הבית או שהגיע הזמן למצוא בית חדש. המון מחשבות ורגשות עמוקים ושורשיים. יש סתירה בין הנוף הפסטורלי, השקיעות המדהימות, הים ועצי הקוקוס לבין הכאוס שקורה בארץ ואצלנו בראש ובלב.
כבר יותר מחודש בגואה. הלב שלנו עם היקרים בארץ. יצאנו משגרת הטיול, נכנסנו לשגרה של מסגרות, זמן לעצמנו, זמן זוגי, זמן ים כמעט יומי. שגרה לילדים שמרגיעה אותם וגם מאפשרת חוויות חדשות ולמידה.
כולנו מתגעגעים למשפחה, קיווינו שנקבל ביקור בגואה, אבל עם המצב הכל בוטל.
אנחנו חצי שנה בטיול, לא נקלט שכבר חצי טיול מאחורינו, ציינו את היום בחגיגה משפחתית בים.
השילוב של הנסטינג והמלחמה בארץ, ממש גרמו לנו להפסיק לטייל, התכנסנו בעצמנו, נכנסנו לשגרה רגועה.
החלטנו שהגיע הזמן לטיול קטן, אז נסענו למפל חצי שעה מאיתנו שהיה יפה, נעים ומרענן.
(לא רק אנחנו חשבנו ככה, כי אחרי טבילה קרה ומרעננת ראינו נחש שוחה בבריכה של המפל, למי שמתעניין, הוא שחה בסגנון פרפר)
סופש נוסף החלטנו לנסוע לחוות תבלינים במרחק שעה מאיתנו, חווה מקסימה שמגדלים שם תבלינים שונים וטעימים, הסברים מעניינים גם למבוגרים וגם לילדים. הסיור כלל גם ארוחת צהריים מקומית שכולנו אהבנו. גם יצא שהיו שם הרבה מקומיים שבאו לצפות במשחק חשוב של גמר גביע העולם של קריקט שנמשך 9-10 שעות, גם שכבר חזרנו לחוף שלנו, עדיין אנשים צפו בהתלהבות רבה במשחק. יצאנו מהחווה עם הרבה תבלינים שישמשו אותנו בהמשך.
עשינו קצת הפסקת טיולים וחוף כי ארבלי פתחה את הסנטר והיו צריכים להדק לה את המקום, אין ספק שלעבור פעם ראשונה חוויה כזאת דווקא בהודו מעלה את החרדה. אבל עברנו את האירוע בהצלחה.
אחד הדברים המעולים שהזמן פה מאפשר, זה לעשות דייטים אישים אחד על אחד עם הילדים, רק הורה וילד מתפנקים בגלידה/שייק/קינוח ומדברים על החיים. זה כל כך חשוב, אז איך זה שבשגרה זה תמיד מתפספס?
ואפילו רק אנחנו ההורים זכינו לקצת זמן אחד על אחד
יצאנו לסופש ארוך לכיוון האמפי שנמצאת במרחק של 8 שעות נסיעה באוטובוס סליפר, אוטובוס עם מיטות/דרגשים שנוסע כל הלילה. בהתחלה חשבנו שהולכת להיות חוויה מטלטלת תרתי משמע, ולא ברור איך אמורים לישון, אבל הילדים ישנו מעולה והגענו ב-5 בבוקר לעירה ליד האמפי ומשם עוד נסיעת טוקטוק של שעה לגסטהאוס. אולי גסטהאוס זה מילה קצת מפוארת, הגענו לחושות עם קירות בד-עץ דקים מאוד, שומעים דרכם הכל, ובעיקר כולם שומעים את הילדים שלנו רבים ומשתוללים.
כדי להגיע לאזורים המעניינים של האמפי, צריך לנסוע עם ריקשה בדרך שבורה במיוחד ולקנח בסירה כדי לחצות את הנהר. האמפי עצמה היא מאוד קדושה והכל מסביבה המון מקדשים, ופסלים של אלים. מקום מאוד מיוחד.
לקחנו מדריך בשם האנומן (כמו אל הקופים) שהוא סופר חמוד, הילדים התלהבו וכל החוויה של יום טיול איתו היה מעניין ממש.
הוא אפילו לקח אותנו לכפר שלו שבדיוק חגגו בו יום מיוחד של הכפר שכלל שמחה, ריקודים, וטקס העברת שיפוד דרך הפנים של החוגגים. היה אמיתי, אותנטי ומרתק.
זהו אזור מאוד קדוש להודים ולכן יש פה הרבה מקומיים מכפרים שלא מתויירים מה שהפך גם אותנו לאטרקציה למקומיים שלא רגילים לראות ילדים עם צבעים כמו שלנו. באחד המקרים הילדים קלטו משפחת קופים ליד המקדש, התלהבו, צחקו והצביעו על הקופים. באותו זמן, שני מטר מהם משפחה של מקומיים התלהבו, צחקו והצביעו גם הם, אבל לא על הקופים - על שוהם, אריאל וארבל.
הם מנצלים כל הזדמנות לצלם אותנו ובמיוחד את ארבל. פעם אחת משפחה על אופנוע לבושה בלבוש חגיגי נעצרה בפתאומיות 10 מטרים מאיתנו, הם ירדו מהאופנוע, רצו לעברנו ובלי לשאול או לבקש האבא הרים את ארבל והם התחילו להצטלם איתה. זה מוזר ולפעמים קשוח, אבל אנחנו מסבירים לילדים (ולעצמנו) שזה חלק מהבדלי התרבויות.
מה שבתחילת הטיול גרם לארבל להסתגר ולהעלב עכשיו כבר פחות עניין ולפעמים היא אפילו נהנת מתשומת הלב.
חזרנו חזרה לדירה מסופש מאוד מוצלח.
עוד הפתעה בגואה היתה כמות התחלואים, משהו שפשוט לא הכרנו. כל כמה ימים תופסים פה משהו ברמת כאבי גרון, חום, מחלות עור, אלרגיות, ועוד דברים שעדיף לא לפרט...... אין ילד שזה לא תופס אותו וגם המבוגרים. זה מייאש. בגלל האקלים הלח והטרופי אפילו שריטה קטנה, הופכת למשהו גדול עד שמגיעים לאנטיביוטיקה. לחלק הזה פחות נתגעגע.
בין לבין חגגנו את הדיוואלי ההודי ואת חנוכה היהודי, ואת האלווין
עברו כבר כמעט שלושה חודשים וצריך להחליט לאן ממשיכים. כל הישראלים שיש להם ויזת תייר צריכים לצאת אחרי שלושה חודשים לויזה ראן, ומכיוון שהכרטיסי טיסה יקרים, החלטנו שזה הזמן להמשיך בטיול.
הבנים סיימו תקופה ראשונה בבית ספר יער, היה להם כיף ומיוחד, רכשו חברים שלא היה קל לעזוב אבל גם הם הרגישו שהגיע הזמן להמשיך בטיול.
ארבלי נהנתה מאוד מגן ישראלי שהוקם על ידי הורים וגננות ישראליות, והספיקה להיות בו כמעט חודשיים.
ואנחנו המבוגרים נפרדנו משגרה טובה של כל יום עם זמן משפחתי בחוף, ארוחות בוקר זוגיות ומחברויות שנוצרו.
חווינו פה בגואה המון: החופים, השקיעות, האנשים, התחושות מהמצב בארץ, החברים, הלחות, התחלואים, קצב הזמן האיטי. הרבה רגשות מעורבים אבל בטוח חוויה בלתי נשכחת.
היעד הבא, סינגפור.
תגובות
הוסף רשומת תגובה