ויאטנאם - טייק 2

אחרי הפסקה קצרה בבנגקוק טסנו לויאטנם, בויאטנם היינו כבר בעבר, לפני 4 שנים, הביקור אז לא היה קל, הילדים לא ממש הבינו מה אנחנו רוצים מהם, עברנו מהר מדי ממקום למקום ולא עשינו את ההתאמות שצריך בשביל לטייל עם ילדים. לא התכוונו להגיע לויאטנם בטיול הזה, אבל בגלל שעלתה אזהרת המסע על הפיליפינים החלטנו לשנות כיוון ולתת לנו ולויאטנם צ'אנס לתיקון, ואיזה כיף שעשינו את זה!

לחלק מהילדים (והמבוגרים) כבר קצת התעייפו מטיסות אחרי החודש האחרון (גואה - סינגפור, סינגפור - לאוס, לאוס - תאילנד, תאילנד - ויאטנם ויצא שהכל בחמישה שבועות האחרונים), ובכל זאת, טיסה קצרה והגענו להו צ'י מין סיטי.

אז נחתנו בהו צ'י מין (סייגון), עיר מפוצצת במכוניות אופנועים, בלי מדרכות... בחרנו דירה דרך Airbnb בקומה ה-22 של מגדל חדש ומפנק, כל העיר פרושה לפננו, האיזור החדש ובנייני היוקרה שפזורים ברחבי העיר לצד הישן והעני. בכמה ערבים ראינו מהמפרסת זיקוקים, לא גילינו מאיפה הם נורים, אבל צחקנו שזה לכבודנו.

אחד החששות לפני המסע היה לדאוג שלאריאל הבררן באוכל יהיה מה לאכול מעבר לצ'יפס. לפני המסע עשינו מפגש איך לחשוף אותו ליותר מאכלים. זה היה היום הראשון בויאטנם וגם עבורנו זאת לא מדינה שבקלות מוצאים מה לאכול, או אפילו להבין את התפריט, אם לא תרגלת את הויאטנאמית שלך מספיק.

בדרך כלל קל להבין אם יש עוף, בקר או צמחוני אבל לא פה. אז אחרי חיפוש מייגע אחר ארוחת ערב, מצאנו את עצמנו במסעדה צמחונית, מזמינים ספרינגולים טריים להרכבה, מרקים שמרכיבים ומכינים בשולחן (Hot pot) וסלטים, אוכל חדש וטעים.

אריאל, הבררן הראשי מנסה מהכל, מבקש שירכיבו לו ספרינגרול עם ההפתעות שיש על השולחן, טועם הכל!

זה היה כל כך כיף לראות את הדרך שהוא עשה ב 8 חודשים במסע, השולחן מלא בדברים טעימים ובריאים בלי משהו מטוגן כמו ציפס או שניצלונים וכולם יצאו שבעים ושמחים - איזה כיף!

יצאנו לשוק גדול, מקומי והומה. כל דבר נמכר בשקים ענקיים, בלאגן וריחות חזקים מכל מקום. בחלק המקורה היה קצת יותר רגוע אבל מסביב מאוד רועש, טוסטוסים והולכי רגל מנסים לעבור כל אחד לכיוון שלו בסימטאות צרות בין דוכנים גדושים. הויאטנמים לא עדינים, ואם אתה מפריע להם הם פשוט יזיזו אותך.

התיישבנו בדוכן מקומי לארוחת צהריים ובחרנו מנות, לא קל פה עם אנגלית, גוגל טרנסלייט וידיים הם הדרך היחידה לתקשר.

כל ההמולה פתאום תופסת את אריאלי מוצף, ולמרות שהמנות טעימות לכל השאר, משהו אצל אריאל לא מסתדר. הזוג שמנהל את הדוכן מוציא ביוזמתו מנה נוספת, משהו פשוט, הם הצליחו לראות את הילד ואריאל אכל את כל המנה, הזוג המקסים הוציא עוד מנה כזו, כמובן שלאריאלי כבר לא היה מקום אבל כל השאר גם שמחו לנסות.

בסוף הארוחה הזוג המקסים היה ממש מרוצה שכולם שמחים, וביקשו שנשלם רק על מה שהזמנו, היינו נבוכים ושילמנו יותר ממה שביקשו עם המון אמירות Cam on (תודה בויאטנאמית). בזמן שהתארגנו להמשיך בשוק, בעל הדוכן מגיע עם בקבוקי מים, הוא פשוט הלך וקנה לנו בקבוקים בכסף הנוסף ששילמנו להם.

לא כל כך קל לתקשר פה בלי האנגלית, אבל משהו בנדיבות הזאת עשה הכל משמח וממלא יותר. אנחנו משתדלים מאוד לתת תשומת לב יחד עם הילדים לרגעים האלה של טוב לב ונדיבות.

החלטנו לנסוע למערות קוצ'ין, חלק מהסיפור של מלחמת ויאטנם התרחש שם מתחת לאדמה. קבענו לנסוע עם משפחה מקסימה שהכרנו דרך חברים משותפים ויש להם שלושה בנים בגילאים קרובים לשלנו. קבענו סיור וגילינו שבצורה מאוד לא אופיינית הנהג החליט להיות מאוד דייקן (איחרנו ב 2 דקות והאוטובוס כבר לא היה שם). חיכינו למשפחה הנוספת ואחרי התלבטות קצרה החלטנו להתארגן על מיניבוס פרטי ולצאת, וככה תוך שעה היינו בדרך במיניבוס סופר מפנק והילדים זכו להזדמנות להכיר את החברים החדשים בצורה אומנם רועשת אבל לפחות לא הפרענו לאף אחד (הנהג דימם מהאוזניים בסוף הנסיעה, אבל זה בטח לא קשור אלינו).

הגענו למקום, הויאטנמים בנו מנהרות מתחת לאדמה בשלוש קומות, כך שיכלו להפתיע את האויב כל פעם מחדש, בנו מלכודות מטורפות, הראו תחבולות שהשתמשו בהם (למשל הם תפרו נעליים הפוך כדי שהעקבות שישאירו יראו שהם הולכים אחורה במקום קדימה. הם בנו את המערות במשך עשרות שנים, זה עזר להם במלחמה נגד הצרפתים ועשרים שנה אחרי זה נגד האמריקאים. המערות עצמן היו כל כך צרות וגם זה חלק מאסטרטגיה שרק הויאטנמים הקטנים והמיומנים יכלו לעבור שם והאויבים לא יכלו לרדוף אחריהם. אבל אין צורך לדאוג, עבור התיירים הרחיבו מנהרות לדוגמה וזכינו גם אנחנו לחוויה קלסטרופובית שלא נתגעגע אליה :)

בילינו עוד כמה ימים בהו צ'י מין ולקחנו אוטובוס מפנק לעיירה הבאה.

לפעמים יש הרגשה בויאטנם שהכל זה אטרקציה, הכסף שמרוויחים פה מתיירות כל כך גדול יחסית לעבודות המקומיות שזה נותן תמריץ גדול לעקם את המציאות עבור התייר, המקומיים מחפשים כל הזמן דרכים חדשות ויצירתיות לחלוב כסף מהתיירים וברגע שמשהו עובד, מעתיקים אותו עוד מאות מקומיים אחרים.

אחד הקשיים פה זה המעברים, כי ויאטנם היא מדינה מאוד ארוכה. אנחנו משתדלים לקחת אוטובוסים נוחים אבל משום מה כל מיני דברים קורים בנסיעות האלה, למשל נסיעה של חמש שעות והנהג לא עוצר לעצירות שירותים ורק פנצ'ר בגלגל יוצר הזדמנות נדירה לאיתור שירותים.

קראנו על כמה כיוונים בדרום ויאטנם והחלטנו להמשיך לעיירה מוי נה, עיירת חוף עם כפר דייגים, מאוד שלווה במיוחד אחרי העיר ההומה, אוכל ממש טוב, הרבה ים ובריכה, וגם זכינו להיות שם באותם תאריכים עם משפחה אחרת (אלנה, שי, שקד, אופק, עדן ואלה) שהם כבר חברים שלנו מגואה והילדים ממש מחוברים אחד לשני.

אנחנו היינו פה לפני ארבע שנים, אבל הפעם הדיוק של מה שאנחנו צריכים, מראה לנו צד אחר של ויאטנם, הקצב טוב, האוכל טוב, כיף לנו לחזור להכיר אותה כאילו זה מקום חדש.

שוהם עשה שיעור גלישה (אריאל לא רצה, אבל אחר כך הצטער על זה)

אחרי שבוע, נפרדנו מאלנה, שי והילדים. הסיבה היחידה שהילדים מוכנים להיפרד כי הם יודעים שעוד שבועיים יפגשו שוב.

ממשיכים לנה טראנג. הגענו לעיר חיה ותוססת, אלה ימים של חג השנה החדשה של הירח, Tet, המון תיירות מקומית, הכל מואר, חגיגי, העיר יפה, חגיגית ועמוסה.

יצאנו לטיול יום למפלים Ba Ho, שילוב של טיפוס סלעים ונוף יפיפה, חלקנו טבלנו באחד האגמים. יום מוצלח.

לוקחים סליפר לילה ואנחנו בדרכנו להוי אן.

איזה כיף לרדת מאוטובוס הלילה... כן זה חוויתי ומדליק, אבל ארוך ולא ממש ישנים טוב.

הגענו לדירה נעימה שנהיה בה בשבועיים הקרובים. אחרי לילה באוטובוס, השלמנו שעות שינה, כולם באווירת התפנקות בבית ולא זזים הרבה, איזה כיף :) הידיעה שנשארים קצת יותר במקום אחד, מאפשר לנו להתרווח יותר ולהפוך את המקום ליותר ביתי עבורנו.

יצאנו לסיבוב בעיר ואיך שמתקרבים לעיר העתיקה, מרגישים את שינוי האוירה, מרגישים את העיר המנומנמת משתנה ובערב כל הקסם של העיר מאיר במלוא תפארתו. שוק הלילה מגוון מאוד עם דוכני אוכל, חנויות מזכרות ואווירה רגועה ונעימה. האיזור כולו מלא באורות צבעוניים, סירות ופנסי נייר. תענוג להסתובב ולספוג את הכל.

אנחנו ממש נהנים מהעיר, מסעדות שוות אחת אחת, הילדים נהנים מהאוכל המקומי וכולם אוכלים בכיף. גם אנחנו מופתעים ממצב שהולכים למסעדה טבעונית עם אוכל מקומי וכל הילדים אומרים כמה טעים, כמות הירקות שיש על השולחן, הספרינגולים שנחטפים במהירות, באמת תענוג. גם מסעדת ההמבורגרים היתה להיט 😜

אנחנו הולכים כל יום קילומטרים בקלות ובלי לשים לב.

הלכנו ליום כיף במקום שהוא גם לונה פארק עם מתקנים לכולם, גם פארק מים שווה במיוחד, גם משחקייה עם משחקי וידיאו שווים (בשימוש חופשי), גם ג'ימבורי שווה במיוחד וכל חלק מתאים למגוון הגילאים. היה שם גם איזור של ספארי אבל לא הספקנו (כמובן בסוף היום קיבלנו תלונות משלושת הבוסים איך פספסנו את החיות) ואפילו מופע מזרקות הכי שווה שראינו. ניצלנו כל רגע שיכלנו, עד שסגרו עלינו את הפארק.

עשינו סיבוב בכפר קדרים, מקום חמוד, זכרנו אותו קצת יותר חי, שופע וגדול, עם המון כדים מסוגים שונים ומשונים שאפשר לראות, אבל נראה שהיום זה יותר מכוון לסדנאות פשוטות (שכבר עשינו), אבל זכינו להיכנס למוזיאון שמספר על הכפר, ועל הקדרות וזה הפתיע לטובה.

ביום אחר נסענו להרי השיש, קצת יותר קרוב לדה נאנג, מסלול מאוד נחמד. עלינו במדרגות שנראו קצת מאיימות בהתחלה, אבל כולם התמודדו איתם יפה. טיילנו בין מנהרות מיוחדות, לתצפיות יפות על האזור, וגם זכינו להגיע בזמן לשמוע תפילות של נזירים.

הרבה פעמיים ובמיוחד בויאטנם המוכרים בדוכנים ובחנויות קופצים עליך ואפילו דיי בחוצפה כדי שתקנה מהם וגם כאן, כשירדנו מההר רצינו גלידה והמוכרים רואים אותנו עם ילדים וממש מובילים אותנו למקרר הארטיקים. זאת הזדמנות נוספת להראות לילדים על הבדלי מחירים וצרכנות חכמה. הארטיקים בתחתית המדרגות המתישות היו מאוד יקרים, אמרנו יחד "לא תודה", עברנו את הכביש, ונהננו מארטיקים בשליש מחיר.

מאורע חשוב נוסף קרה בהוי אן, שוהם החליט שהוא מסתפר אחרי חודשים רבים של גידול רעמה לתפארת. כמה ימים אחריו אריאל החליט שזה רעיון טוב וחזרנו לאותו ספר בר מזל שזכה לקצץ את שיערות הזהב.

ביום אחר עשינו סדנת אוכל משפחתית. הסדנה התחילה בקניות בשוק המקומי, משם המשכנו לשייט בסירה שהיה מתויר (ודי מיותר) ולבסוף הגענו לבית של מימי. הכנו ספרינג רול מטוגן וספרינג רול טרי, דגים בתוך עלי בננה, מרק פו, סטיקי רייס עם מנגו וסלט פאפיה... הכל טעים ממש. נהננו מאוד, כולם מאוד אהבו את האוכל וליקקו אצבעות.

כך חלפו להם שבועיים בהוי אן המקסימה, נהננו מהקסם שטמון ברחובות העיר העתיקה, ניצלנו את הזמן למפגשי אחד על אחד עם הילדים, ואכלנו מהמטעמים שיש לעיר להציע.

הגיע הזמן להמשיך לצפון. הפעם החלטנו לקחת טיסה כי את חווית האוטובוסים שנוסעים כל הלילה בלי הפסקה לפיפי, די מיצינו.

תפסנו טיסה והגענו להאנוי, עיר עמוסה ורועשת. ניגוד חד מהאופי הנעים והרך של הוי אן ממנה הגענו.

הופתענו לגלות שמאוד קריר ואנחנו לא מצויידים מספיק בציוד חורף (פתאום קולטים ששנה שלמה חווינו רק קיץ!), יצאנו לסיבוב קניות להשלמת בגדי חורף והמשכנו לכפרים שבסביבה.

הצפון תוכנן מראש במטרה לטייל עם משפחות ישראליות נוספות. בעיקר המשפחה של אלנה ושי שהילדים שלנו כל כך אוהבים.

תחנה ראשונה, כפר מאי צאו. הגענו להום סטיי של וין, ביום הראשון הופתענו מהקור, מהעובדה שאין חימום ומהחדר המאוד בסיסי. אבל התחושות התחלפו מהר מאוד בהרגשה נעימה של פשטות שיש בה קסם.

וין בעלת ההום סטיי מקסימה ואלופה, מנהלת חיים לא פשוטים בחיוך גדול. היא מכינה את אחת השקשוקות הכי טעימות שאכלנו והסטנדרטים שלנו גבוהים.

כל סיבוב בכפר הוא בתוך נופים מדהימים שנראים כאילו נלקחו מתוך גלויה. נופים של שדות אורז, הרים ירוקים, המקומיים עובדים בשדות רחבי הידיים. קשה להפסיק לצלם את הנוף על אף שהתמונות לא מצליחות להעביר את החוויה והיופי. כל כך כיף לראות את הילדים רצים ונהנים בין השדות.

באחד הימים קפצנו למעיינות חמים עם המשפחה של אלנה ושי, היה קר בחוץ וחמים בתוך הבריכות, והטבע הקיף אותנו מכל עבר. לילדים ממש כיף עם החברים ואנחנו נהנים ואפילו מצליחים לדבר שיחת מבוגרים.

המשכנו לעיירה הבאה פו לואנג עם המשפחה של אלנה ושי והילדים. ווואווו כמה שאנחנו מרגישים בתוך גלויה (אולי רקע מסך דסקטופ תיאור יותר הולם?) של טבע מהמם עם טרסות אורז בכל מקום, היופי הזה לא נתפס ואנחנו ישנים במקום מקסים עם מרפסת וחלון שמשקיפים על כל האזור. ישבנו עם קנקן תה מול הנוף, שמנו שירים ישראלים ונשמנו נשימה עמוקה.

טיילנו ברגל באזור, הילדים נהנו מהחברים, אנחנו לא הפסקנו לצלם להתאכזב מהתמונות שלא מספיק משקפות את המציאות. יצאנו לטייל למערה שנמצאת באזור והדרך הייתה קסומה ויפה.

אכלנו אוכל טוב, נהננו ממופע מקומי וקריוקי במלון. עושה חשק לעוד.

בדרך לעיירה הבאה, עצרנו באזור שמפורסם בגלל גלגלי המים שלהם. היה מרתק לראות את כושר ההמצאה שלהם, הם השתמשו בבמבוק כדי ליצור גלגלים שמתגברים על כח הכבידה ומרימים את המים למעלה, משם צנורות במבוק יצרו מערכת השקיה מסועפת והכל בזכות חשיבה יצירתית.

הגענו לעיירה טאם קוק, עיירה נוספת מומלצת כחלק משביל החומוס (הדרך המומלצת של הישראלים). אבל משהו אצלנו עוד לא תפס, נראה שמאוד מתויר כאן, בקושי יש מקומיים, הטבע בחוץ נחמד, אבל לא קרוב לסטנדרטים של מה שראינו וחווינו לפני. שדות האורז פחות מרשימים, יש הרי סלעים יפים אבל גם לידם יש מפעלים ואנטנות. עדיין מנסים להבין מה מושך את כולם.

רוב הימים היו גשומים שמנעו מאיתנו לצאת לטייל לתצפיות גבוהות בגשם.

מצד שני, מקום מתוייר אומר גם שפע של מסעדות מעולות ומזה נהננו מאוד!

המקום בו ישנו מנוהל על ידי זוג ויאטנמים מבוגרים שעובדים קשה מאוד, עם לב רחב ורצון גדול שנהיה שמחים. רובי בעל המקום תמיד צוחק, והם כל כך אדיבים. בזכות אלה, בלי אנגלית בכלל ועם הרבה גוגל טרנסלייט, המקום שלהם מבוקש על ידי ישראלים ולנו זכור מאוד לטובה. ואם זה לא מספיק, במקום היו אופניים לשימוש חופשי והילדים ניצלו אותם עד תום.

אחרי כמה ימים באזור, יצאנו לטייל, נסענו לשמורת טבע לשייט יפה. זה היה יום חג ויאטנמי והיו שם כמויות אדירות של ויאטנמים. למען האמת זו היתה חוויה קצת קשוחה, כי הם דוחפים, נצמדים, נוגעים בלי סוף בנו ובילדים. אבל בסופו של דבר זה חלק מהחוויות שנזכור.

ביום האחרון זכינו ליום קצת פחות גשום, לקחנו סיור באזור, וגילינו עוד קצת מהטבע היפה שיש באזור, נכנסנו למקדשים יפים, מערות שהפתיעו אותנו וראינו סיבות נוספות למה אנשים אוהבים את המקום.

הנה מסתיימת לה התקופה בטאם קוק, התרגלנו אליה, נהננו מהמסעדות המעולות, ממשפחות ישראליות שפגשנו כמעט בכל ארוחה במסעדה ומזמן אחד על אחד עם הילדים.

חזרנו להאנוי לכמה ימים אחרונים שלנו בויאטנם, הפעם חדר במלון מרווח. אין ספק שצריך מקום כשנמצאים כל הזמן יחד.

גם בהאנוי, שבה לא רצינו בכלל להיות, אנחנו מגלים קצת מהקסם שלה, עדיין מאוד קשוח לטייל בה ברגל בגלל שאין מדרכות ויותר מזה, אין שום זכויות להולכי רגל (לא תרוץ כשאתה חוצה? חבל...) ועם ילדים זה גם מפחיד.

גילנו שוק לילה מאוד מוצלח, מסעדות טובות ואיזורים יפים ונעימים לטיול.

הלכנו לפעילות במשחקייה מיוחדת שמדמה את החיים בעולם המבוגרים, ילדים יכולים לעבוד בתפקידים שונים כמו בחיים האמיתיים, הם מקבלים על זה תשלום, ויכולים לקנות בזה דברים. אומנם זה לא עבר חלק, כי לגיל של ארבלי זה לא היה מתאים, לא ממש דיברו שם באנגלית והיה קשה קצת בהבנה של התפקידים, אבל גם משם אפשר היה ללמוד על מקצועות מסויימים, על להרוויח ולהתנהל עם כסף, שצריך לעבוד יותר ולחסוך כדי לקנות משהו שווה. קונספט נחמד אבל קצת נפל בתרגום.

היינו בהאנוי בזמן חג פורים (לא במקרה, כיוונו את זה כך), קבענו כמה משפחות ישראליות שנגיע לבית חבד לחגיגות והיה מאוד מוצלח, גם התחפשנו קצת, גם שמענו את סיפור מגילת אסתר, גם ארוחה ישראלית שווה ואפילו אוזני אמן... היה מצוין.

רגע לפני שנפרדים ממשפחת נטרמן, החלטנו לנצל את ההזדמנות ולחגוג לארבלי יום הולדת 4 עם חברים, אז התארגנו על עוגה שווה (לימדנו את הגברת הויאטנאמית בחנות איך כותבים "ארבל" בעברית) והתחלנו בחגיגות יום ההולדת.

וכך עברו להם חודשיים בויאטנם. אנחנו נפרדים מויאטנאם וממשפחת נטרמן, הילדים החליפו מתנות ומכתבים. היה להם קשה מאוד להיפרד. אין ספק שיש פה חברות אמיתית וזכינו לחברים למסע וגם בארץ.

תודה ויאטנם!

התחנה הבאה - יפן!!!